קלאסיקות של הקולנוע הישראלי: הסרטים שכל ישראלי צריך לראות לפחות פעם אחת

לכל תרבות יש סרטים שהפכו לחלק מהשפה המשותפת שלה. משפטים שכולם מצטטים, דמויות שכולם מכירים, סצנות שעוברות מדור לדור. גם לקולנוע הישראלי, למרות גילו הצעיר יחסית ותקציביו הצנועים, יש אוצר כזה. חלק מהסרטים הם קומדיות שגורמות לסבים ולנכדים לצחוק יחד, חלקם דרמות שמתמודדות עם הפצעים העמוקים של החברה, וחלקם זכו להכרה בפסטיבלים בינלאומיים. הנה סיור בכמה מהסרטים החשובים, עם הסבר למה כדאי לראות אותם, ולמה דווקא עכשיו זה זמן טוב לגלות או לגלות מחדש את הקולנוע המקומי.

״סאלח שבתי״: הקומדיה שסיפרה את סיפור העלייה

הסרט של אפרים קישון משנות השישים, בכיכובו של חיים טופול, הוא אחת הנקודות המכוננות של הקולנוע הישראלי. הוא מספר על עולה חדש שמגיע עם משפחתו למעברה, ומתמודד עם הבירוקרטיה, עם הפוליטיקאים ועם הקיבוצניקים השכנים.

מתחת להומור, הסרט מציג ביקורת חדה על היחס לעולים מארצות המזרח, על הממסד ועל הפערים החברתיים של שנות המדינה הראשונות. הוא זכה להכרה בינלאומית והיה מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר.

צפייה בו היום מאפשרת לדבר עם הילדים על תקופת המעברות, על סיפורי העלייה של המשפחה ועל השאלה מה השתנה ומה נשאר. זו נקודת פתיחה מצוינת לשיחה בין דורית.

״גבעת חלפון אינה עונה״: הקאלט של כולנו

אם יש סרט ישראלי שכמעט כל אחד יכול לצטט ממנו, זה כנראה ״גבעת חלפון אינה עונה״ של להקת הגשש החיוור. הקומדיה, שמתרחשת במוצב במדבר סיני, מלאה בדמויות בלתי נשכחות, במשחקי מילים ובהומור ישראלי מובהק.

הסרט הפך עם השנים לקאלט של ממש, ומשפטים ממנו נכנסו לשפה העברית המדוברת. הוא משקף את התקופה שאחרי מלחמת ששת הימים, עם האופוריה, המילואים והאווירה הישראלית של אותם ימים.

לצופים צעירים, חלק מהבדיחות ידרשו הסבר, וזו בדיוק ההזדמנות לצפות יחד ולספר על התקופה. רבים מגלים שההומור עדיין עובד גם היום.

״אסקימו לימון״: נוסטלגיה שהפכה לסדרת סרטים

בסוף שנות השבעים יצא ״אסקימו לימון״ של בועז דוידזון, שמספר על שלושה נערים בתל אביב של שנות החמישים, על אהבה ראשונה, על חברות ועל המוזיקה של אותה תקופה. הסרט הצליח מאוד והוליד סדרה שלמה של סרטי המשך.

מעבר לנוסטלגיה, הסרט נגע בנושאים רגישים של התבגרות ושל יחסים, וקיבל הכרה גם מחוץ לישראל. פסקול הסרט, שכלל להיטים בינלאומיים של התקופה, הפך לחלק בלתי נפרד מהחוויה.

כדאי לזכור שחלק מהתכנים בסרט מתאימים למבוגרים ולבני נוער, ולא לילדים צעירים. כדאי לבדוק את הסיווג לפני צפייה משפחתית.

״ואלס עם באשיר״: אנימציה שמתמודדת עם זיכרון

הסרט של ארי פולמן, שיצא בסוף העשור הראשון של שנות האלפיים, הוא סרט אנימציה תיעודי שעוסק בזיכרונות של היוצר ממלחמת לבנון הראשונה. הוא הוכיח שאנימציה אינה רק לילדים, ושהיא יכולה לשמש כלי עוצמתי לעיסוק בטראומה ובזיכרון.

הסרט זכה להכרה בינלאומית רחבה, כולל זכייה בפרס גלובוס הזהב ומועמדות לאוסקר. הוא נלמד היום בבתי ספר לקולנוע ברחבי העולם כדוגמה לשילוב בין תיעוד לאמנות.

זה סרט קשה לצפייה בחלקים ממנו, והוא מתאים למבוגרים. הוא מציע הזדמנות לחשוב על האופן שבו חברה מתמודדת עם הזיכרונות הכואבים שלה.

״ביקור התזמורת״: מפגש אנושי שקט

הסרט של ערן קולירין מספר על תזמורת משטרה מצרית שמגיעה לישראל להופעה, ובטעות נתקעת לילה אחד בעיירת פיתוח קטנה בנגב. מה שמתרחש באותו לילה הוא סדרה של מפגשים אנושיים עדינים, מצחיקים ונוגעים ללב.

הסרט נחשב לאחד הסרטים הישראליים האהובים בעולם, וזכה בפרסים רבים. מאוחר יותר הוא אף עובד למחזמר שהועלה בברודוויי וזכה להצלחה גדולה.

הקסם שלו הוא בפשטות: אין בו אקשן ואין בו דרמה גדולה, רק אנשים שמנסים להתחבר למרות השפה והפוליטיקה. זה סרט מצוין לערב שקט.

הקולנוע הישראלי העכשווי ממשיך את המסורת

הקלאסיקות אינן סוף הסיפור. בעשורים האחרונים צמח דור חדש של יוצרים ישראלים שזוכים להכרה בפסטיבלים החשובים בעולם, ומביאים לבד הכסוף סיפורים מכל שכבות החברה: עולים מאתיופיה ומברית המועצות לשעבר, קהילות חרדיות, החברה הערבית, הפריפריה והעיר הגדולה.

צפייה בסרטים העכשוויים לצד הקלאסיקות מאפשרת לראות איך השתנו הנושאים, השפה והסגנון, ואיך נשארו אותן שאלות גדולות של זהות, משפחה ושייכות. זו דרך מרתקת לעקוב אחרי ההתפתחות של החברה הישראלית דרך עיני היוצרים שלה.

איך לבנות ״קורס״ ביתי בקולנוע ישראלי

מי שרוצה להעמיק, יכול להפוך את הצפייה לפרויקט משפחתי. הנה כמה רעיונות:

• לצפות בסרט אחד בחודש, לפי סדר כרונולוגי, ולראות איך הקולנוע והחברה השתנו.
• לשלב לפני כל סרט הסבר קצר על התקופה שבה נוצר.
• לשאול את הסבים מה הם זוכרים מהתקופה, ומאיפה הם מכירים את הסרט.
• להשוות בין סרט קלאסי לסדרה עכשווית שעוסקת בנושא דומה.

כדאי גם לחפש סרטים נוספים: יצירות של אורי זוהר, אסי דיין, שמי זרחין ויוצרים עכשוויים רבים. ארכיוני הסרטים והסינמטקים מציעים לעיתים הקרנות של קלאסיקות, ושירותי הסטרימינג כוללים חלק מהסרטים בספריות שלהם.

למה זה חשוב דווקא עכשיו

בעידן שבו רוב התוכן שאנחנו צורכים מגיע מחו״ל, הקולנוע הישראלי הקלאסי מזכיר לנו מי אנחנו ומאיפה באנו. הוא מספר את הסיפורים של העלייה, של המלחמות, של השכונות ושל ההומור המקומי, ומאפשר לדורות שונים למצוא שפה משותפת.

לסיכום, הסרטים האלה אינם רק בידור, אלא חלק מהזיכרון התרבותי של ישראל. צפייה בהם, לבד או עם המשפחה, היא דרך מהנה להבין טוב יותר את החברה הישראלית, לצחוק, להתרגש ולהתחבר. אם עדיין לא ראיתם חלק מהם, זה הזמן להתחיל.